החדר מסודר, נכנסתי כהלכה לנעלי (רגע, לחטט במגירה) דאליבור דיאנוביץ'. חושי המפותחים רומזים לי שהוא מזרח אירופי. עובד עונתי באחת ממבשלות היין המקומיות של אירינגן. החדר שייך להוריו של תומאס שרייר, אחד באדי אסלי, שעזרתי לו לפני שלוש שנים להקים את ביתו.
שָפלֶה שָפלֶה הוֹיסְלֶה בָּאֲוֶו, אומר הפתגם השוואבּי המפורסם, ניגוד חריף ל"רק עבודה, בלי משחקים משעעמת לג'ון את הצורה". תומאס טוען שהבאדנים טיפה יותר רגועים, יותר דומים לצרפתים. תודה לאל שאני לא ב-שוואבן.
קירות החדר מכוסים בתמונות מחיי המשפחה של דאליבור העלום. שבע תמונות של בתו ובנו ביחד, שתיים-שלוש בנפרד. אשתו והוא כפי הנראה מופיעים בתמונה משפחתית אחת, ומונצחים פעמיים בחתונתם. שניים בולטות הן המוטיב המשפחתי המכריע, והן תרומתה הגדולה ביותר של גב' דיאנוביץ' (תרומה גדולה מאוד אחרת עתידה להופיע עוד כמה שנים אצל ביתם, החמודה על-אף הסכר שבפיה). על שידה אחת מצוי אוסף שעשני מאושר במיוחד של מכוניות צעצוע ואבק. עושה רושם שפעם בעונה הזאטוטים מתארחים גם הם.
ארבעה צעדים בלבד מפרידים בין הקיר הצפוני ו"המטבח" המשמש גם כמקלחת לעתות מצוא, או כל הזמן. מאידך מספיקים שני צעדים בלבד מארון הבגדים הצמוד לקיר המזרחי בואכה למסדרון החיצוני המוביל לשירותים בדרום, ולמדרגות היציאה שממול. המסדרון מורכב מחלון אחד גדול שמשקיף על נוף של גגות כפריים, חוטי חשמל, כיפה של גבעת ענבים ושקיעה אחת, תלוי מתי מסתכלים.
And there are no letters in the mail box שר כהן אחד. השם שלי לא מופיע פה בשום מקום, לשכנים אסור לדעת שאני מתארח פה לשישה שבועות, במידה ומי מהם שואל אני אמור להפנות אותם לתומאס שבחביבות גרמנית קרירה יחייך ויאמר, לא הוא פה רק לעזור. וכולם ימשיכו הלאה, יודעים ששיקרו להם רואים אותי מדי יום, מריחים את תבשילי, שומעים את המוזיקה שלי, וישתקו. ויחייכו, וחזות הכל תמשיך לשלוט בכיפה, כי זה מה שמשנה פה בסופו של דבר. יותר מכל דבר אחר אצל הגרמנים חזק החשש מה יאמרו השכנים.
מרחק חמש דקות הליכה מצויות גבעות הענבים המפורסמות בכל גרמניה. מעוררות מיד את האסוציאציה לפלך של טולקין, טרסות טרסות מכוסות בגפנים, שורות שורות בסדר מופתי. ביניהן שבילי סוד מקצרים את הדרכים המעגליות הסלולות. גם אני הייתי מעיף מפה עם טפיל, אם זאת היתה אדמת אבותי, למה להתחלק בנוף האגדות הזה?
היום כתבתי את זה:
אסיר של רעיונותיי
כלוא בספינה עגונה למרגלות
שרפרף הקיסר
חדרון מוחי צר מלהכיל
שאיפות של גדולה
הבזקי מֶמִים מסנוורים
לרגע, מצטרפים למחסן הזרעים
חוככים בדעתם
שמא ינביטו אישיות
כרגיל, צריך להמשיך. כמו תמיד חייבים עוד לעבד את זה, אבל זה בטח סופי, מתוך הכרות טובה מאוד עם המחבר. המֶם עליו חשבתי -תוך צפייה ב"עד סוף העולם" של וים ונדרס- היה לצלם סרט שבו דמויות שוליות בעלילה מקבלות עומק וממשות על-ידי הצצה אל תך העתיד שלהן. פסנתרן בפיאנו בר, אליו נכנסים הגיבורים מקבל לרגע את הפוקוס, כשמתקבלת הצצה אליו בזקנתו, משכיר חדרים בדירתו שהתרוקנה במהלך השנים ממשפחתו לתיירים בעיר אמסטרדם. המם הזה מצטרף לרעיון שעלה במוחי לפני שבוע בערך בחברת ובעזרת שירה ויאקוב בבר של קומוניסטים בברלין. סרט בעל עלילה נודדת בכל העולם, כאשר השחקנים מתחלפים, השמות נשארים דומים והסיפור הוא אותו הסיפור בעצם בכל מקום.
מי יודע? אולי יום אחד הם יצמיחו לי כנפיים. או סתם ישייטו להם מעצמם בחלל התודעה הקולקטיבית.
מה שברור הוא שכרגע אני מת לקבל את אישור העבודה ממשרד העבודה וההגירה הגרמני (איך שגלגל מסתובב), כדי שאוכל להתחיל לעבוד במטע האהוב עלי. גן המחקר והלימוד שצמוד לכפר אופפינגן הזכור לטובה מגרמניה סיבוב ראשון. עד אז אני עוזר קצת לתומאס בחצר הפנימית ובמרתפים, מאוורר את השלדים, גורף את העלים, מנער את האבק ומתארגן על האופניים הישנים שלו שיקחו בעזרת השד ישתכח שמו לאופפינגן וחזרה בחודש ומשהו הקרוב.
