אוקי, אז אני לא יכול באמת לצפות שכל בדיחה שלי תפגע. או תצחיק, לכל הפחות. לראש הישראלי הממוצע אני לא מכוון בדרך כלל, כולם עסוקים שם מדי בלחמוק מהמטחים הדקיקים של האירוניה שהם ממטירים על עצמם והסביבה גם ככה. שלא לדבר, אם כן, על הראש הגרמני הבינוני. לא לדבר. לא לספר. לא לצחוק. לא להישיר מבט, לא לברך זרים.
בדרך חזרה מהלחם, אני שם לב שאני כבר מתחיל לנער את עצמי, להמשיך להנות מהפסטורליה, לא לקבל אותה כמובן מאליו. התרגום המילולי של יומיום מגרמנית הוא "יום-ישן". אז ככה באמצע הדרך הביתה רכבתי לי, והשמש שוקעת והכל, ואני מהרהר על כל החבר'ס פה שכל כך רגילים לשמיים רוויי עננים מכל מיני סוגים, שמיים שכל יום מחדש לא מאכזבים ומפגינים מופעי אקרובטיקה מרהיבים עם השמש השוקעת. כל כך רגילים שחלקם אפילו לא מודעים לצורת הרבים של המילה "שקיעה". עוד אחת ועוד אחת, הכל אותו דבר. יכול להיות שכדי להיות חקלאי עב-עורף וצר-מוחין בחבל הריין הפורה צריך להקשיח שרירים עדינים שמתענגים על יופי צרוף.
איפה הייתי? כן, באמצע הדרך מהלחם והעגבניות, רוכב ומתענג על הפרידה מהשמש והטמפרטורות הארורות שלה כשפתאום נשמעת אנחה עמוקה, שבשנייה הראשונה נדמה לי כאילו נפלטה ממני מבלי משים, אבל לא, היא כאילו נובעת מהשדות הסובבים את הכפר, מברכים על המים שלא הספיקו להתאדות מהם. היא נובעת מבתי-הכפר עצמם, יודעים שעוד יום של עשייה מאחורי שוכניהם, עוד יום נסתם במחזור האינסופי והסתמי של האוטרקיה השלווה חסרת המשמעות והתוכן.
למעשה, היא נובעת הישר ממגדל הכנסייה. המגדל הזה שקורץ לכל פינה ושביל בעמק, רומז, עשו את שלכם, הגמול בדרך. עשו כדרך הישר, עשו כדרך ישו, וגם אם תסטו, אני אסיט את מבטי. המגדל נאנח, והטחב שבין קירותיו איתו, נפרדים אחרונים מעל השמש, יודעים שעם החשיכה יורד המסך על הפסאדה שלהם ומשתחררים היצרים.
המגדל הזה שבדרך חזרה מהלחם והעגבניות והשוקולד, שנמצא ליד בית הקברות הנוצרי לצד הכביש היוצא מהכפר וחולף על פני בית הקברות היהודי.
האנחה הזאת גורמת לי להמשיך לפדל עד לשם.
בדרך אני מדמיין לי את המקום המטופח שהקהילה של אירינגן ברוב חסדה ורגשות אשמתה מטפחת על חשבון משלם מסי הכנסייה. שורות של קברים, משומרים, דשא קצוץ, כמה פרחים בפינות ובכניסה, שילוט מרומז ומנומס, שקט מכונס.
ארבעה קירות לבנים ארוכים ועבים מחכים לי (רק לי!), שער ברזל שחור נעול עליהם. אין ברירה, מוכרחים להחביא את האופניים מאחורי אחת הפינות ולטפס. תסלח לי נשמתה של אילזה בת יעקב, אבל הייתי מוכרח לרדת מהקיר איכשהו מבלי לשבור רגל. אז שורות של קברים באמת היו שם, ושקט מכונס למכביר. משומרים הם לא היו, קצוץ הוא לא, והשילוט? מספר על הזן החדש של עץ כלשהו שהמציא איזה איכר פה בכפר, מה שהביא אותו לתרום 250(!) יורו לקהילה. אני מתאכזב לגלות שהקברים הכי מאוחרים הם מ-37'. לאן כולם הלכו?
סבא של לוציה היה בס"א. הגילוי הזה היום זעזע אותי, למרות שאסור היה לי להראות. כבר כמעט וקיבלתי את הרושם שלא היו דברים מעולם. אחרי כל כך הרבה זמן פה, מישהו מספר לי משהו כזה ועוד בכזאת קלילות. בהתחלה חשדתי שהיא מרובעת ויבשושית כמו בסיס של פירמידה, או איזה דימוי מתחכם אחר. אבל היא מתגלה כבעלת חריפות וסקרנות לא טיפוסיים. ההקשר היה "איך זה יכול להיות שהוא כזה זקן חביב?”. וגם אני תהיתי.
פלוריאן, כמו לוציה, הוא מתלמד במטע ונראה בדיוק כמו שרֶק (ויומיים אחרי הפגישה הראשונה שלנו קופץ לראות את הסרט האחרון של הסדרה בקולנוע. מי הבמאי של המציאות הזאת?) ומתנהג בחביבות מהולה בחזירות נעימה. בדיוק מהסוג שרווח מן הסתם בס"א.
עם שני אלה אני יכול להתמודד, הוא קורא לי גזען כשאני מתרעם על מפלגות אוקראיני-ישראליות בעלות תשדירי בחירות ברוסית, והיא צוחקת מבדיחות שואה. אבל רובוטיאס כבר יותר קשה לעיכול. לא ברור לי על איזה צלקות אני לוחץ, איזה גלדים אני מגרד, כמה ילדים מרושעים אני מזכיר לו מהילדות. מה שכן ברור לי, הוא שבכל פעם שאני מספר בדיחה, בכל פעם שאני מערער על קדושת העבודה המשחררת הוא מתחרפן ונזעק: “מה קורה?!”
שוב סליחה מאילזה, הגיע הזמן לחזור הביתה, לכתוב את זה.
לעזאזל. דיברתי, סיפרתי, הישרתי מבט, בירכתי זרים.
