גרמניה ב'3

לא היה לי חשק לאופניים הבוקר. יותר מדי וודקה ולא מספיק שינה עושים לי את זה. מעניין אם הנוסעים הקבועים של האוטובוס מדמיינים להם את הסיפור שלי, מנחשים אותי כמו שאני אותם. הפועלים הפשוטים טרוטי העיניים כמוני, המוכרות או הפקידות שממהרות אל הקפה שני של הבוקר. בתחנה העשירית, רחוב נשר, עולה כמו בכל בוקר בלונדינית בשנות השלושים המוקדמות, לבושה בקפידה. היא קורנת בוקר טוב לגוצה מבוגרת שיושבת במקום הקבוע שלה לפני הדלת האחורית. בימים שאני לא גונב לה אותו, כמובן. אחר כך היא סוקרת בעיניה את האוטובוס, ומתיישבת מיד מאחורי הנהג. תמיד במקום הקבוע, איפה שכולם יכולים לנעוץ עיניים בכתפיים ובשיער שלה, לא יותר, איפה שהיא לא יכולה או צריכה להחזיר מבט. בין שרעפי ההתעוררות שלה, לנוף הבוקר החשוך, היא מן הסתם מרגישה את העיניים של הפועלים נעוצות בה. משהו בשפת הגוף שלה מעיד על ההנאה שהיא שואבת מהחשקים המוקרנים אליה. אבל אז צריך לרדת בתחנה.

פורסם בקטגוריה גרמניה סיבוב ב' | השאירו תגובה

גרמניה ב' 2.

אוקי, אז אני לא יכול באמת לצפות שכל בדיחה שלי תפגע. או תצחיק, לכל הפחות. לראש הישראלי הממוצע אני לא מכוון בדרך כלל, כולם עסוקים שם מדי בלחמוק מהמטחים הדקיקים של האירוניה שהם ממטירים על עצמם והסביבה גם ככה. שלא לדבר, אם כן, על הראש הגרמני הבינוני. לא לדבר. לא לספר. לא לצחוק. לא להישיר מבט, לא לברך זרים.

בדרך חזרה מהלחם, אני שם לב שאני כבר מתחיל לנער את עצמי, להמשיך להנות מהפסטורליה, לא לקבל אותה כמובן מאליו. התרגום המילולי של יומיום מגרמנית הוא "יום-ישן". אז ככה באמצע הדרך הביתה רכבתי לי, והשמש שוקעת והכל, ואני מהרהר על כל החבר'ס פה שכל כך רגילים לשמיים רוויי עננים מכל מיני סוגים, שמיים שכל יום מחדש לא מאכזבים ומפגינים מופעי אקרובטיקה מרהיבים עם השמש השוקעת. כל כך רגילים שחלקם אפילו לא מודעים לצורת הרבים של המילה "שקיעה". עוד אחת ועוד אחת, הכל אותו דבר. יכול להיות שכדי להיות חקלאי עב-עורף וצר-מוחין בחבל הריין הפורה צריך להקשיח שרירים עדינים שמתענגים על יופי צרוף.

איפה הייתי? כן, באמצע הדרך מהלחם והעגבניות, רוכב ומתענג על הפרידה מהשמש והטמפרטורות הארורות שלה כשפתאום נשמעת אנחה עמוקה, שבשנייה הראשונה נדמה לי כאילו נפלטה ממני מבלי משים, אבל לא, היא כאילו נובעת מהשדות הסובבים את הכפר, מברכים על המים שלא הספיקו להתאדות מהם. היא נובעת מבתי-הכפר עצמם, יודעים שעוד יום של עשייה מאחורי שוכניהם, עוד יום נסתם במחזור האינסופי והסתמי של האוטרקיה השלווה חסרת המשמעות והתוכן.

למעשה, היא נובעת הישר ממגדל הכנסייה. המגדל הזה שקורץ לכל פינה ושביל בעמק, רומז, עשו את שלכם, הגמול בדרך. עשו כדרך הישר, עשו כדרך ישו, וגם אם תסטו, אני אסיט את מבטי. המגדל נאנח, והטחב שבין קירותיו איתו, נפרדים אחרונים מעל השמש, יודעים שעם החשיכה יורד המסך על הפסאדה שלהם ומשתחררים היצרים.

המגדל הזה שבדרך חזרה מהלחם והעגבניות והשוקולד, שנמצא ליד בית הקברות הנוצרי לצד הכביש היוצא מהכפר וחולף על פני בית הקברות היהודי.

האנחה הזאת גורמת לי להמשיך לפדל עד לשם.

בדרך אני מדמיין לי את המקום המטופח שהקהילה של אירינגן ברוב חסדה ורגשות אשמתה מטפחת על חשבון משלם מסי הכנסייה. שורות של קברים, משומרים, דשא קצוץ, כמה פרחים בפינות ובכניסה, שילוט מרומז ומנומס, שקט מכונס.

ארבעה קירות לבנים ארוכים ועבים מחכים לי (רק לי!), שער ברזל שחור נעול עליהם. אין ברירה, מוכרחים להחביא את האופניים מאחורי אחת הפינות ולטפס. תסלח לי נשמתה של אילזה בת יעקב, אבל הייתי מוכרח לרדת מהקיר איכשהו מבלי לשבור רגל. אז שורות של קברים באמת היו שם, ושקט מכונס למכביר. משומרים הם לא היו, קצוץ הוא לא, והשילוט? מספר על הזן החדש של עץ כלשהו שהמציא איזה איכר פה בכפר, מה שהביא אותו לתרום 250(!) יורו לקהילה. אני מתאכזב לגלות שהקברים הכי מאוחרים הם מ-37'. לאן כולם הלכו?

סבא של לוציה היה בס"א. הגילוי הזה היום זעזע אותי, למרות שאסור היה לי להראות. כבר כמעט וקיבלתי את הרושם שלא היו דברים מעולם. אחרי כל כך הרבה זמן פה, מישהו מספר לי משהו כזה ועוד בכזאת קלילות. בהתחלה חשדתי שהיא מרובעת ויבשושית כמו בסיס של פירמידה, או איזה דימוי מתחכם אחר. אבל היא מתגלה כבעלת חריפות וסקרנות לא טיפוסיים. ההקשר היה "איך זה יכול להיות שהוא כזה זקן חביב?”. וגם אני תהיתי.

פלוריאן, כמו לוציה, הוא מתלמד במטע ונראה בדיוק כמו שרֶק (ויומיים אחרי הפגישה הראשונה שלנו קופץ לראות את הסרט האחרון של הסדרה בקולנוע. מי הבמאי של המציאות הזאת?) ומתנהג בחביבות מהולה בחזירות נעימה. בדיוק מהסוג שרווח מן הסתם בס"א.

עם שני אלה אני יכול להתמודד, הוא קורא לי גזען כשאני מתרעם על מפלגות אוקראיני-ישראליות בעלות תשדירי בחירות ברוסית, והיא צוחקת מבדיחות שואה. אבל רובוטיאס כבר יותר קשה לעיכול. לא ברור לי על איזה צלקות אני לוחץ, איזה גלדים אני מגרד, כמה ילדים מרושעים אני מזכיר לו מהילדות. מה שכן ברור לי, הוא שבכל פעם שאני מספר בדיחה, בכל פעם שאני מערער על קדושת העבודה המשחררת הוא מתחרפן ונזעק: “מה קורה?!”

שוב סליחה מאילזה, הגיע הזמן לחזור הביתה, לכתוב את זה.

לעזאזל. דיברתי, סיפרתי, הישרתי מבט, בירכתי זרים.

פורסם בקטגוריה גרמניה סיבוב ב' | השאירו תגובה

גרמניה ב'1.

החדר מסודר, נכנסתי כהלכה לנעלי (רגע, לחטט במגירה) דאליבור דיאנוביץ'. חושי המפותחים רומזים לי שהוא מזרח אירופי. עובד עונתי באחת ממבשלות היין המקומיות של אירינגן. החדר שייך להוריו של תומאס שרייר, אחד באדי אסלי, שעזרתי לו לפני שלוש שנים להקים את ביתו.

שָפלֶה שָפלֶה הוֹיסְלֶה בָּאֲוֶו, אומר הפתגם השוואבּי המפורסם, ניגוד חריף ל"רק עבודה, בלי משחקים משעעמת לג'ון את הצורה". תומאס טוען שהבאדנים טיפה יותר רגועים, יותר דומים לצרפתים. תודה לאל שאני לא ב-שוואבן.

קירות החדר מכוסים בתמונות מחיי המשפחה של דאליבור העלום. שבע תמונות של בתו ובנו ביחד, שתיים-שלוש בנפרד. אשתו והוא כפי הנראה מופיעים בתמונה משפחתית אחת, ומונצחים פעמיים בחתונתם. שניים בולטות הן המוטיב המשפחתי המכריע, והן תרומתה הגדולה ביותר של גב' דיאנוביץ' (תרומה גדולה מאוד אחרת עתידה להופיע עוד כמה שנים אצל ביתם, החמודה על-אף הסכר שבפיה). על שידה אחת מצוי אוסף שעשני מאושר במיוחד של מכוניות צעצוע ואבק. עושה רושם שפעם בעונה הזאטוטים מתארחים גם הם.

ארבעה צעדים בלבד מפרידים בין הקיר הצפוני ו"המטבח" המשמש גם כמקלחת לעתות מצוא, או כל הזמן. מאידך מספיקים שני צעדים בלבד מארון הבגדים הצמוד לקיר המזרחי בואכה למסדרון החיצוני המוביל לשירותים בדרום, ולמדרגות היציאה שממול. המסדרון מורכב מחלון אחד גדול שמשקיף על נוף של גגות כפריים, חוטי חשמל, כיפה של גבעת ענבים ושקיעה אחת, תלוי מתי מסתכלים.

And there are no letters in the mail box שר כהן אחד. השם שלי לא מופיע פה בשום מקום, לשכנים אסור לדעת שאני מתארח פה לשישה שבועות, במידה ומי מהם שואל אני אמור להפנות אותם לתומאס שבחביבות גרמנית קרירה יחייך ויאמר, לא הוא פה רק לעזור. וכולם ימשיכו הלאה, יודעים ששיקרו להם רואים אותי מדי יום, מריחים את תבשילי, שומעים את המוזיקה שלי, וישתקו. ויחייכו, וחזות הכל תמשיך לשלוט בכיפה, כי זה מה שמשנה פה בסופו של דבר. יותר מכל דבר אחר אצל הגרמנים חזק החשש מה יאמרו השכנים.

מרחק חמש דקות הליכה מצויות גבעות הענבים המפורסמות בכל גרמניה. מעוררות מיד את האסוציאציה לפלך של טולקין, טרסות טרסות מכוסות בגפנים, שורות שורות בסדר מופתי. ביניהן שבילי סוד מקצרים את הדרכים המעגליות הסלולות. גם אני הייתי מעיף מפה עם טפיל, אם זאת היתה אדמת אבותי, למה להתחלק בנוף האגדות הזה?

היום כתבתי את זה:

אסיר של רעיונותיי

כלוא בספינה עגונה למרגלות

שרפרף הקיסר

חדרון מוחי צר מלהכיל

שאיפות של גדולה

הבזקי מֶמִים מסנוורים

לרגע, מצטרפים למחסן הזרעים

חוככים בדעתם

שמא ינביטו אישיות

כרגיל, צריך להמשיך. כמו תמיד חייבים עוד לעבד את זה, אבל זה בטח סופי, מתוך הכרות טובה מאוד עם המחבר. המֶם עליו חשבתי -תוך צפייה ב"עד סוף העולם" של וים ונדרס- היה לצלם סרט שבו דמויות שוליות בעלילה מקבלות עומק וממשות על-ידי הצצה אל תך העתיד שלהן. פסנתרן בפיאנו בר, אליו נכנסים הגיבורים מקבל לרגע את הפוקוס, כשמתקבלת הצצה אליו בזקנתו, משכיר חדרים בדירתו שהתרוקנה במהלך השנים ממשפחתו לתיירים בעיר אמסטרדם. המם הזה מצטרף לרעיון שעלה במוחי לפני שבוע בערך בחברת ובעזרת שירה ויאקוב בבר של קומוניסטים בברלין. סרט בעל עלילה נודדת בכל העולם, כאשר השחקנים מתחלפים, השמות נשארים דומים והסיפור הוא אותו הסיפור בעצם בכל מקום.


מי יודע? אולי יום אחד הם יצמיחו לי כנפיים. או סתם ישייטו להם מעצמם בחלל התודעה הקולקטיבית.

מה שברור הוא שכרגע אני מת לקבל את אישור העבודה ממשרד העבודה וההגירה הגרמני (איך שגלגל מסתובב), כדי שאוכל להתחיל לעבוד במטע האהוב עלי. גן המחקר והלימוד שצמוד לכפר אופפינגן הזכור לטובה מגרמניה סיבוב ראשון. עד אז אני עוזר קצת לתומאס בחצר הפנימית ובמרתפים, מאוורר את השלדים, גורף את העלים, מנער את האבק ומתארגן על האופניים הישנים שלו שיקחו בעזרת השד ישתכח שמו לאופפינגן וחזרה בחודש ומשהו הקרוב.

פורסם בקטגוריה גרמניה סיבוב ב' | השאירו תגובה